חשבון-נפש: על חשבון ומדע בשירות הנפש, ולהיפך

"עוד קצת מתח בין היהדות למערב ואנחנו נקרעים." כך חווים רבים את החיים הדתיים עם שורשיהם העתיקים, אל מול המציאות המודרנית, ההיפר-טכנולוגית, המערערת סדרי עולם.

כולנו על הספקטרום. רבים משחררים את המתח על ידי השמטת אחד הקצוות: התמזגות אל תוך העולם המערבי המודרני והחילוני, או הסתגרות בתוך הדת והתנזרות מהטכנולוגיה על כל קללותיה וברכותיה. אחרים משלימים עם חיים בדיסוננס ומידור שכלי בין רעיונות שלא מתיישבים. אך רבים שואפים לאחדות, ליישוב הדעת: מצד אחד חווים התעלות רוחנית ושכלית במפגש עם המסורות העתיקות, ויודעים שטמונים בהן סודות יקרים ועמוקים, שלא נס ליחן. מצד שני, מחוברים לעולם הרחב, למדע העכשווי ומביטים בראש פתוח אל העתיד.

האמנם לעולם תהום פעורה בין שתי העולמות?

בדבריי הבאים אנסה לטעון שלמעשה העולמות הרבה יותר קרובים ממה שאנחנו נוטים לחשוב, והפער שאנחנו חווים הוא יותר תוצר של חוסר תקשורת בין גישות עולם מאשר תכונה יסודית של המציאות.

כמו במשל העוורים והפיל, האגדה ההודית המפורסמת, כל גישה משולה לעיוור הממשש פיל. כל אחד ממשש חלק בודד מגופו של הפיל ועל כן נחשף לתכונות אחרות, והם לא מצליחים להגיע להבנה ולהסכמה שמדובר בפיל. נמשל לא כתוב, להבנתי לפחות, הוא שעם יותר עבודה משותפת ותקשורת בין העיוורים, לבסוף יגיעו להבנה עמוקה יותר. מה שמסבך את המצב כיום הוא שהפיל (המשול לסך הידע האנושי) הולך ומתרחב בקצב מסחרר: אם פעם העיוור שאחז בזנב יכל לתקשר עם העיוור שמישש את האזניים, היום מפרידים ביניהם הרים של ספרות ודיסציפלינות מדעיות, ולעתים אף שפה מקצועית שונה, כך שספק כמה יבינו אחד את השני גם אם כן יזמדן להם להפגש.

וכך נהוג ליישב את הקושיה בשיטת הפרדת רשויות: יש שאלות שעדיף להשאיר למדע (עיוור א'), ושאלות שעדיף להפקיד אצל הדת (עיוור ב'). הרב הגדול יונתן זקס ז"ל כתב שמהמדע אנו לומדים על איך העולם עובד, ומהדת על איך ראוי שהעולם יעבוד. בפועל הפרדת הרשויות יוצרת נתק וחשיבה דיכוטומית, אנשי מדע ואנשי רוח. בעוד שהפילוסופים של ימי קדם הצטיינו כאנשי אשכולות הבקיאים הן במדע והן ברוח, היום, גם בגלל "התרחבות הפיל", כבר נדיר יותר למצוא מי שמשלב בין השניים. ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו, חוצצת בין קמפוס גבעת רם (מדע) וקמפוס הר הצופים (רוח, חברה) של האוניברסיטה העברית. סטודנטים ברוח מקבלים צמרמורת ממילים כמו "מטריצה", וסטודנטים למדעים מדויקים מגחכים על "נפנופי הידיים" של מדעי החברה והרוח.

אבל, במגמה מרתקת שתופסת תאוצה בשנים האחרונות, מחקרים בין-תחומיים פורצי דרך מגשרים בין מדע מדעים מדויקים למדעי הרוח ומתחילים שוב לטשטש את הגבולות ביניהם. אחד החלוצים של התחום הוא ג'וסף הנריץ' (Joseph Henrich), חוקר תרבויות בהרווארד שתר את תרבויות העולם, מנוודי מדבריות נמיביה ועד לנווטי הקנואים באיי האוקיינוס השקט.

תרבות, הוא מספר, היא האמא של הטכנולוגיה. לתרבות וטכנולוגיה יש הרבה במשותף. טכנולוגיה מוגדרת כיישום פרקטי של ידע בתחום מסויים. תרבות מאגדת ידע פרקטי במגוון תחומים, בעיקר סביב חיים חברתיים. אבל בבסיסם, תרבות וטכנולוגיה שניהם מנגנונים לקבלת החלטות: איך לפעול ולהתמצא בסביבה מורכבת ולעיתים מאיימת. עם מי להתחתן, מה ללמוד, מה לאכול, איך להתגונן מפני אויבים וטבע. מעניין לשים לב כי ההפרדה בין תרבות או דת לטכנולוגיה היא יחסית חדשה. במאמר מרתק, הנריץ' טוען כי נבואה\הגדת עתידות (divination) היא למעשה סוג של טכנולוגיה אפיסטמית (טכניקה להשגת ידע). אצל היוונים והסינים העתיקים למשל, מגידי עתידות נחשבו ל"טכנולוגים" או בעלי מקצוע (ביוונית techne): הם סיפקו ייעוץ מקצועי לגבי שאלות רפואיות, חקלאיות וכדומה. אפשר למצוא ביטוי לתופעה גם הרבה אחרי היוונים. למשל, לא הייתה אבחנה חדה בין אסטרולוגיה ואסטרונומיה: הפיזקאים הדגולים יוהאנס קפלר ואייזיק ניוטון שניהם היו מעורים עמוק באסטרולוגיה, וקפלר לבדו יצר יותר מ-800 הורוסקופים.

אבל כיום, בציבור הרחב עדיין לא רואים את התרבות והטכנולוגיה כקשורות מדי. תרבות מעלה אסוציאציות לאוכל של אמא, לא לאמא של הטכנולוגיה. הטכנולוגיה נוטה לגנוב את ההצגה, ועדיין רווחת הדעה שמוֹתָר האדם מהבהמה בזכות השכל שלו, שמאפשר לו ליצור שפה וכלים. אולי חלק מהבלבול נובע מהתפיסה הרווחת שאינטליגנציה היא תכונה או כישרון אישיים: לכולנו יש בראש את הדימוי של המדען המשוגע שמגלה לבדו אמיתות נצחיות עם הגיר על הלוח. אבל הדימוי הזה כנראה מטעה מאוד: לטענת הנריץ', אנשים יחידים הם לא כאלה אינטליגנטיים כמו שאנחנו נוטים לחשוב. לטענתו, תרבות אנושית רב-דורית מגלמת אינטליגנציה קולקטיבית שמתעלה הרבה מעלה הפרט הבודד, והיא הנשק הסודי והמהפכני שאפשר לנו להגיע לירח ולהשאיר את אחינו הביולוגיים, הקופים, הרחק מאחור.

תרבות אנושית היא נשק כל כך סודי, שמעט מאוד ידוע על איך היא מתפתחת ומניבה תוצרים כה מרשימים. אנחנו יודעים להנדס מחשבי-על שאפשר להחזיק בכף היד, אבל הנסיונות להנדס תרבויות עד כה לרוב הסתיימו באסון (לדוגמא, ניסויים בקומוניזם). ההבנה שלנו לגבי תרבויות עדיין בחיתולים. תרבויות, בשונה ממעגלים חשמליים, הן לא מתוכננות, אלא מתפתחות באבולוציה. בלי מכונות זמן, אבולוציה הרבה יותר קשה לפענוח.

הנה דוגמא קונקרטית שמתאר הנריץ', על ביקור בצ'ילה אצל שבט המפוצ'ה (Mapuche). הנריץ' התארח אצל משפחה מקומית ושם לב שהם משרים את התירס בתמיסה עם אפר לפני הבישול. כששאל אותם לפשר המעשה, הם משכו בכתפיים, וענו בפשטות ש"זה מנהג". למעשה, כמו עם מנהגים רבים, אף אחד בשבט לא באמת יודע למה הם עושים את זה. לפני כמה מאות שנים, כובשים ספרדים הביאו איתם בחזרה לאירופה את התירס מדרום אמריקה. עד תחילת המאה ה-18, כבר היו אוכלוסיות בספרד ואיטליה שתזונתם התבססה בעיקר על קמח תירס מדרום אמריקה. עם המעבר לתירס התחילו לחלות במחלה נוראית הנקראת פלגרה (pellagra), שגורמת לשלשולים, אובדן שיער, דמנציה, אינסומניה ולבסוף מוות. האירופאים הבינו שיש טעם לפגם בתירס וחוקקו שלל חוקים המונעים מכירת תירס מקולקל. ללא הועיל. מאוחר יותר, פלגרה גם פרצה בדרום ארה"ב והתפשטה עד שנות הארבעים של המאה ה-20. מיליונים מתו מהמחלה, כי עניים ומוסדות שונים כמו בתי סוהר ובתי יתומים התבססו בעיקר על התירס המקולל כאב מזון עיקרי.

מה פשר העניין? פלגרה לא נגרמה ע"י תירס מקולקל- פלגרה נגרמת ע"י מחסור בניאצין (ויטמין B3), שדווקא נמצא למכביר בתירס. אבל, כמו שאולי ניחשתם, רק אם משרים אותו לפני הבישול בתמיסה בסיסית המתקבלת למשל מסוגים מסויימים של אפר. אנקדוטלית, אפידמיולוג יהודי אמריקאי בשם יוסף גולדברגר הבין כבר ב-1915 שפלגרה נגרמת מחסרים תזונתיים ולא מהדבקה או תירס מקולקל. אבל הרשויות לא האמינו לו, כי ההסבר שלו היה פחות אינטואיטיבי מתאוריות (מוטעות) קיימות.

אז היום כבר לא צריכים את טקס האפר והתירס, כי את הויטמין מקבלים ממקורות אחרים. מסורת עתיקה, הצילה נפשות בדרום אמריקה מבלי שמישהו מבין למה ואיך פותחה. סודה חמק במשך דורות מאירופאים נאורים. חוסר ההבנה של המנהג היה פשוטו כמשמעו עניין של חיים ומוות. למרות שמנהגים הם אגוז קשה לפענוח, חשיבותם עצומה שכן הם מהווים את "מערכת ההפעלה" של חברות אנושיות כבר אלפי שנים. איך נדע "לעדכן גרסא" למערכת ההפעלה שתתאים לעת החדשה, אם אנחנו בכלל לא מבינים איך היא עובדת?

מה לגבי היהדות? הסיפור על פענוח מנהג האפר בתירס מזכיר את הדיונים הסבוכים על טעמי המצוות, דיונים שנמשכים אלפי שנים עד עצם היום הזה. מי יודע כמה סודות טומנת בחובה היהדות? ואולי בהרבה מקרים אנחנו עדיין "זורים את האפר על התירס", למרות שכבר מקבלים את ה"ויטמין" ממקור אחר? המענה לשאלות הללו מצריך דור חדש של חוקרים, כאלה שלא מפחדים להסתכל הן על חברה והן על מדע בפרספקטיבה חדשה.

הפרדת הרשויות בין דת\תרבות ומדע\טכנולוגיה מסבה לנו נזק גדול. מצד אחד, מדענים נרתעים מלהתעסק עם שאלות קשות המערבות מורכבויות של חברה אנושית - הם נוטים להעדיף שאלות מדעיות "טהורות" שאפשר לפתור בצורה אבסטרקטית במעבדה. הטכנולוגיות שבונים בגישה זו נוטות להיות מרשימות מבחינה טכנית אבל לעתים מפוקפקות ואף הרסניות בהיבט של השלכות חברתיות. כמו האמרה הידועה של Jeff Hammerbacher, אחד העובדים הראשונים של פייסבוק: “The best minds of my generation are thinking about how to make people click ads”

ואכן, רבים מגאוני הדור מתעסקים בשאלות של איך משפרים את כמות הלחיצות על פרסומות במקום בשאלות של איך לשפר אנשים וחברה אנושית באמצעות הטכנולוגיה. בדרך כלל לא כי הם אנשים מניפולטיביים ורעים, אלא כי הם נמשכים לבעיות שמציעות הרבה כסף, ופשוטות לניסוח מתמטי (כמובן שהפתרון עלול להיות מאתגר מאוד מבחינה טכנית, וזה גם חלק מהמשיכה).

מצד שני, אנשי דת וחוקרי תרבות עוסקים אמנם בשאלות ליבה על טבע האדם ומשמעות החיים, אבל בלי החיבור העוצמתי לחזית המחקר המדעי\טכנולוגי, נשארים עם חידת האפר והתירס. מסתכנים בכך שהמענה לשאלות הללו יהיה מיושן, לא מדויק ולא אקטואלי. יתכן למשל שביהדות, מנהגים קדומים של בדלנות וחשדנות כלפי זרים חוסמים כיום חשיפה לגיוון תרבותי, שהוא ויטמין חיוני לחברה מודרנית וחדשנית, ורלוונטי במיוחד למדינה שמתיימרת להיות אומת הסטארט-אפ. אלא שרבים עדיין נמנעים משהות בחו"ל מטעמים הלכתיים.

ביהדות הישראלית המצב קשה במיוחד לאור החלוקה הדיכוטומית שנוצרה בין חילוניים ודתיים. כל מחנה תובע בלעדיות על שאלות מסוימות ומרשה לעצמו להתעלם מאחרות. מציאות מקוטבת זו מעמיקה את השסע ומדכאת חשיבה בין-תחומית המתעלה על מחיצות מלאכותיות ורואה את הפיל מסך חלקיו. כדי להתמודד עם משברי הזהות חסרי התקדים שזימנה לנו העת הנוכחית, עלינו לחתור לזהות שלמה יותר כבודדים וכחברה, ניזונה ומזינה במקביל את עולמות התוכן המדעיים טכנולוגיים ביחד עם עולמות הרוח, חברה ותרבות. הגיע הזמן לחשבון נפש, מפגש חדש ועמוק בין החשבון לנפש.