שמאל, ימין, מורכב: על ויכוחים כלכליים שחוקים ותקווה חדשה

מכירים את הויכוחים האלה שכמו תקליט ישן, מעלים אבק ולמען האמת כבר קצת שחוקים? כל פעם אותם טיעונים ואותם טיעוני נגד? אני חווה את זה כסימן שאנחנו תקועים. הבנו כל צד והחסרונות שלו, אבל לא מסוגלים עדיין להתעלות עליהם ולהציע חזון חדש ומעורר תקווה.

תקליט שחוק במיוחד סובב סביב שיטות כלכליות.

בימין הכלכלי נוטים לשים את מבטחם בכוחות השוק החופשי ולקדם את היזם האינדיבידואלי: רגולציה מינימלית ותחרות מקסימלית מניבה שגשוג כלכלי, דרך עקרון "היד הנעלמה" שתבע אדם סמית'- היחיד "מכוון רק כדי להשיג רווח עבור עצמו, ובכך… הוא מובל על ידי יד נַעֲלָמָה לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו." כלומר, "מעשים מטעמים אנוכיים של יחידים מקדמת את טובת הקהילה, באופן שאזרחי המדינה כולה יגיעו למינימום עוני ולמקסימום עושר ורווחה."

בשמאל תומכים יותר בגישות המשלבות ערכים חברתיים ולא רק שיקולים כלכליים טהורים. למשל,  תומכים בשוק פחות חופשי, עם יותר רגולציה ופיקוח ממשלתי, כמו גם ממשלה המספקת שירותי רווחה לאזרחיה.

הימני יגיד לשמאלני: ממשלות גדולות נוטות לשחיתות, רגולציה חונקת מדכאת יוזמה אישית. הוא יכול להביא מטיעוניו של זוכה פרס הנובל פרידריך האייק, שהיה מגדולי המבקרים של גישות כלכליות סוציאליסטיות. אחת הביקורות המרכזיות והחשובות של האייק היא הטענה כנגד היכולת לתכנון מרכזי של חברה או כלכלה אנושית (בהנחה שלא רוצים לחיות תחת המגף של דיקטטורה, כמו בסין). חברות אנושיות, הוא טוען, מורכבות מדי, הרבה מעבר ליכולת של כלכלנים, מומחים כפי שיהיו, להתוות רגולציה שתניב שגשוג כלכלי. לתכנן כלכלה זה לא כמו לתכנן טיל- בעוד שאנו יכולים לשלוט במדוייק היכן ינחת הטיל, אין לנו יכולת לנבא במדויק השלכות כלכליות של התערבויות כאלה ואחרות על השוק. נכון, הקפיטליזם לא חף מקלקולים, אבל היא השיטה הכי טובה שיש לנו כרגע ולראייה הקדמה שהמערב הקפיטליסטי השיג לעומת הסוציאליסטים.

השמאלני יגיד לימני: קפיטליזם היא אולי השיטה הכי טובה שמצאנו עד כה, אבל היא לא ברת קיימא. נכון, היא הביאה קדמה ושגשוג חומרי, אבל מאיפה מגיע השגשוג האינסופי, שרק הולך וגדל? השיטה הקפיטליסטית עובדת רק כאשר יש "טבע זול" שאפשר לנצל: מקורות אנרגיה, משאבים, מזון ועבודה זולים. אבל, כפי שציין זאק שטיין, אנחנו מתחילים להגיע לגבולות הקפיטליזם הקלאסי: "'הברזים' (זרימת משאבים, כגון מים, נפט ואדמה) מתרוקנים, וה"כיורים" (מוקדי פסולת, כגון האטמוספירה והאוקיינוסים) מתמלאים. במילים אחרות, היד הנעלמה שלכם היא פיקציה: בפועל, פעילות מטעמים אנוכיים של יחידים אולי מקדמת לפעמים את טובת הקהילה, אבל בהרבה מקרים היא גם יוצרת את "הטרגדיה של נחלת הכלל" (Tragedy of the Commons). המונח זכה לפרסום בעקבות תאוריה של הכלכלן גארט הארדין, שלפיו גישה חופשית וביקוש בלתי מוגבל למשאב יביאו בהכרח לכיליונו של המשאב בדרך של ניצול יתר.

התשובה הפשוטה היא, שזה מורכב. לא מורכב כמו "it's complicated" שרושמים בסטטוס מערכת יחסים בפייסבוק, אלא מורכב במובן של complex systems: מערכות מורכבות, של רכיבים רבים הנמצאים באינטראקציה אחד עם השני.

מערכת מורכבות מקיפות אותנו ומרכיבות אותנו: האקלים, כלכלות, הגוף האנושי והמוח כולן דוגמאות למערכות מורכבות. למרות שניתן למצוא מערכות מורכבות במגוון תחומים, המעניין הוא שמתפתחים מאפיינים התנהגותיים ומבניים דומים במערכות אלה. חוקרי מערכות מורכבות מנסים לזהות את הדפוסים האלה, להגדירם בצורה פורמלית בעזרת מודלים חישוביים, ועל ידי-כך להבין אותן בצורה טובה יותר ולשפר את היכולת לחזות את התנהגותן ואף להשפיע עליהן. גם מעניין: מחקר מערכות מורכבות (או בקיצור חשיבה מורכבת או באנגלית systems thinking) לא משמעותה פשוט כתיבת קוד של מודלים מתמטים יותר ויותר מסובכים. במקרים רבים, כפי שנראה בהמשך, היא שואבת השראה ממפגש עשיר יותר עם המציאות האנושית והטבעית שאנו חיים: משמע, יש מקום גם למי שנוטה למדעים וגם למי שנוטה יותר לרוח וחברה. ובכלל, חשיבה מורכבת ניזונה מראייה יותר הוליסטית של המציאות, ראיה גם את המכלול מעבר לחלקיו בלבד.

בחזרה לדילמת השמאל-ימין בכלכלה- לאן פונים? נעזוב את הנתיבים הראשיים החרושים עד דק, ונתחקה אחרי שביל צידי, פחות מוכר, שתוותה חוקרת חלוצה בתחום של מערכות מורכבות וכלכלה. החוקרת, אלינור אוסטרום (יהודייה!), היא האישה הראשונה לזכות בפרס הנובל בכלכלה, בשנת 2009. עם זאת, מסיבות שאינן ברורות לי, היא עדיין כמעט ולא מוכרת מחוץ לחוגים של "חובבי הז'אנר", ונכון לכתיבת שורות אלו, יהיה קשה עד בלתי-אפשרי למצוא תרגום של עבודותיה לעברית (למרות שכבר יש תרגומים לקרואטית, יוונית ורומנית).

בעוד שהארדין כזכור השאיר אותנו עם טרגדיית נחלת הכלל הדיכאונית, אלינור אוסטרום קיבלה את הנובל על מחקר פורץ דרך שמראה שהסוף לא בהכרח טראגי. בספרה Governing the Commons, המבוסס על מחקרי שדה רבים מסביב לעולם, היא מתארת כיצד קהילות אנושיות מגוונות למדו "למשול בקומונס" - למשול במשאביהם המשותפים בצורה ברת קיימא.

אז מה ההבדל בין התאוריה של הארדין לממצאים בפועל של אוסטרום? המודל של הארדין מבוסס על הנחה כמעט קריקטוריסטית של אנשים כממקסמי תועלת אנוכיים שפועלים לטובתם האישית ותו לא. הנחה זו הייתה סטנדרטית במודלים של כלכלה קלאסית, והייתה נוחה לאנליזה מתמטית, אבל אוסטרום הראתה שהוא קצת רחוק מדי מהמציאות: אנשים הם הרבה יותר מורכבים- אנחנו יצורים חברתיים, מתקשרים אחד עם השני ומסוגלים לפתח התנהגות קולקטיבית מורכבת כדי לשמור על אינטרסים משותפים.

ומה לגבי הביקורת של האייק, שמורכבות חוסמת את האפשרות לתכנון אנושי? אמנם יש מגבלות אינהרנטיות ליכולת לתכנן מערכות מורכבות, אבל יחד עם זאת המדע גם התקדם הרבה מאז שיא הקריירה שלו בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת: פיתחנו מודלים חישוביים רבי עוצמה ולמדנו הרבה על מערכות מורכבות, איך לחזות אותן ואיך להשפיע עליהן בצורה אפקטיבית יותר.

בפרט, אוסטרום זיהתה שמונה עקרונות מנחים לתכנון וניהול בר קיימא של משאבים משותפים (או קומונס):

1. הגדרת גבולות ברורה: מה התוכן של הקומונס, ומידור אפקטיבי של גורמים שלא שייכים אליו.

2. חוקים צריכים להתאים למציאות ולתנאים המקומיים.

3. קבלת החלטות קולקטיבית ושיתופית היא חיונית. או במילים אחרות, "מי שקרוב לבעיה צריך להיות קרוב לפתרון".

4. פיקוח יעיל וניטור הקומונס כנגד שימוש פוגעני.

5. סנקציות מדורגות למי שמפר את כללי הקהילה.

6. מנגנונים זולים ונגישים ליישוב סכסוכים.

7. הגדרה עצמית של הקהילה והכרה שלה על ידי הרשויות.

8. במקרים בהם המשאבים המשותפים הם גדולים, התארגנות בצורה של רשתות מרובות של ארגונים קשורים אך גם אוטונומיים. או באנגלית, polycentricity- ריבוי מרכזים.

אם נראה לכם טריוויאלי, תחשבו על הפלטפורמות הדיגיטליות הגדולות שמחזיקות את העיניים שלנו במשך שעות כל יום- פייסבוק, יוטיוב, טוויטר וכיו"ב: הם בברור לא מקיימות עקרונות מרכזיים של אוסטרום, ואכן חשודות עיקריות לזיהום הסביבה הדיגיטלית שלנו. למשל עיקרון 3: פלטפורמות נשלטות על ידי אלגוריתמים רבי עוצמה הנסתרים מעיני הציבור, כמו אלגוריתם הפיד שמזין אותנו אך אין לנו עליו שום שליטה. או עקרון 8: אמנם פייסבוק מאפשרת התארגנות לקבוצות, אבל מידת השליטה המוענקת לאדמינים מאוד מוגבלת למה שמתחשק לפייסבוק לתמוך בו. דוגמאות לפלטפורמות שיותר מעצימות את משתמשיהן אפשר למצוא במערכות קוד-פתוח או no-code כמו Notion, שמציע "ארגז לגו" שקל לבנות ממנו במהירות פתרון טכנולוגי מותאם לצרכי המשתמש.

יש כמובן עוד המון שאלות פתוחות: מגבלה חשובה של התיאוריה של אוסטרום היא שזו מבוססת על מחקר של קהילות אנושיות יחסית מצומצמות, וניהול משאבי טבע, לא משאבים דיגיטליים. על כן, לא טריוויאלי להתאים אותה לפלטפורמות דיגיטליות עתירות משתמשים וטכנולוגיה. עם זאת, הרבה מהפרויקטים המעניינים והמבטיחים ביותר בתחום הקומונס הדיגיטליים ומחשוב מבוזר (או ווב 3 במילת הבאז החדשה) שואבים ממנה השראה.

אולי חלק מהסיבה שאנחנו עוד לא מכירים את אלינור אוסטרום נעוץ בכך שיש לנו רתיעה ממורכבות, ממערכות שקשה לנו להבין. אבל אם לשפוט מהראיון הקצר והנפלא הזה איתה (אלינור אוסטרום נפטרה ב-2012), כדאי לנו לאנושות להתחיל להעמיק את החשיבה על מנת להיחלץ מהתרדמת ולהישיר מבט עם המציאות:

"יש פתרון לבעיות האלה [של טרגדיית הקומונס]... הפתרון לא יהיה יפה, במובן שהוא לא יהיה נקי ומסודר.. ולאנשים קשה עם פתרונות יצירתיים אך מורכבים. אבל חברה אנושית היא דבר מורכב, ואנשים הם מורכבים. פתרונות פשוטים לבעיות מורכבות- לא רעיון טוב…"

אז אמנם נותרנו עם המון שאלות פתוחות, אבל לפחות ראינו שביל אל מעבר למבוי הסתום של השמאל והימין. בין סבך האתגרים, ברור ששביל הזהב החדש יהיה מורכב.