ימי המעבר, משואה לתקומה. במצעדי הדגלים על רחבת המסדרים בהר הרצל, הכל מסודר. בשאר המדינה, קצת פחות. כשאתם חושבים על החזון של מדינת ישראל ב-2022, מה עומד לנגד עיניכם? נראה כי רובנו כבר גלשנו מזמן לציניות ול”פתרונות” כמו של שאולי מארץ נהדרת (”רק מלחמת אזרחים”):

הציניות הזאת היא ביטוי לייאוש עמוק, ול”וואקום של חזון”, קשה לנו לדמיין עתיד אופטימי של עם מלוכד. אלא שגם אין לנו את המותרות של להיות בציניות, כי בינתיים רצים סרטונים אחרים ברשתות, כמו זה למשל של המסתערבים המגנים על ניצול שואה:

זה סרטון שהוא לא פרודיה אבל מבטא את סכנה בוואקום החזון שאליו נקלעה ישראל. ברור לי שסרטון תדמית של מסתערבים לא יהיה על חתלתולים ופרחים, אבל העובדה שמשהו כזה רואה את אור העולם אומר הרבה על התודעה שבה נמצאים ראשי הצבא והמוסדות שלנו. הוא סוגד לכוח שטחי (רק לי רעולי פנים חמושים עושים טריגר?) אבל האמת העצובה היא שהוא שואב את כוחו האמיתי ממקורות שלא נמצאים בתמונה: איומים חיצוניים של “שונאי ישראל” למיניהם. מי אנחנו בעולם שאין בו נאצים וטרוריסטים? אם אין שונאנו לנו, מי אנו? יש ביכולתנו ליצור חזון שמונע מכוח פנימי ולא נזקק לאויבים חיצוניים? שסביבו ישראל יכולה להתלכד ולא להתנפץ לרסיסים?

כמו שכולם יודעים- פעם, היה לנו חזון מאחד. החלום הציוני, לעלות לארץ ולהקים פה מדינה יהודית ישראלית חדשה, גאולה אחרי אלפיים שנות סבל בגלות. אלא שהחלום הזה לא ממש התגשם כמצופה. הסיפור של אמיר גוטפרוינד ("העולם קצת אחר כך") מתאר עבור רבים את המצוקה שנקלענו אליה:

'“כשהייתי ילד קטן היה לי דוד אהוב, מביא מתנות. יום אחד רכש לי מצפן קטן ולימד אותי למצוא את כיוון הצפון. לכל מקום שהלכתי נשאתיו איתי, וראשית דבר ביררתי היכן הצפון. בכל מקום הראתה המחט היכן הצפון. בבית הספר, בגן המשחקים, בחדרי, בחנותו של אבא. בביקורו הבא חד לי דודי חידה, שאל אותי: ואם תעמוד ממש על הקוטב המגנטי הצפוני, להיכן תצביע המחט? השאיר אותי חסר אונים, מוחק כל תשובה שעלתה בראשי, עד שהודיע לי, שם, בקוטב, המחט תשתגע. תצביע מעלה, מטה, הצידה, לכל מקום יפה המצפן להראות הצפון בכל מקום עלי אדמות חוץ מהצפון עצמו. כך אמר דודי. ומה הנמשל? כמה קלה היתה הציונות כשכל כולה היתה כיסופים לציון. בכל מקומות הגלות, בפולין וברוסיה ובתימן ובמרוקו הראתה המחט היכן הכיוון, מה נדרש לעשות. אבל מרגע שבאנו לכאן,לציון, השתגעה המחט. כאן נכון שם נכון והכול סחרחר."

הספר יצא אי שם ב-2005, ואני נחשפתי אליו לראשונה בשיעור במדרשת עין פרת ב-2010. מאז ועד עכשיו נראה שעוד לא מצאנו מענה. אבל אותי אישית בשנים האחרונות שאלת החזון הולכת ומטרידה.

הסיבה הראשונה שאני מוטרד היא התחושה שבואקום החזון רק הולכים ומתעצמים הכוחות הקנאיים, כמו שמבוטא בסרטון המסתערבים. אבל לא בכך אני רוצה להתמקד, אלא על הסיבה השנייה שהיא הרבה יותר אישית, ועבורי לפחות פותחת גם פתח של תקווה. מקורה בשינויים פנימיים שאני עובר בשנים האחרונות. בין אם במסגרת הדוקטורט או תחומי עניין אחרים, התחלתי לצלול להמון הגות מערבית עכשיווית. לא חזיתי את זה, אבל זה כשאני מסתכל אחורה, זה היה כמו לפתוח המון פצעים שקצת הספקתי בעבור השנים לשכוח מקיומם. למה?

כי גיליתי שדווקא יש אנשי חזון במערב, ושנראה שישראל לא ממש בשיח הזה. כמו לגלות מסיבה גדולה שלא הוזמנת אליה. צרת רבים היא חצי נחמה אבל ככל שהרבים יצאו מצרתם, כך תקטן הנחמה ותגדל המצוקה...

בדיעבד, אני חושב שהסיפור שסיפרתי לעצמי בכל השנים האלה מאז ששמעתי לראשונה את סיפור המצפן בעין פרת, הוא שמשבר החזון עובר על כל העמים והתרבויות, אנחנו עם ישראל לא לבד בזה. קל למצוא כל מיני עדויות מקבילות למערב שחש את עצמו גם במשבר קיומי. בפרט, בתקופה ההיא קראתי המון בספריו של הרב ג’ונת’ן זקס ז”ל שהיטיב לספר על המערב שעובר ניוון מוסרי, ועל ההזדמנות של ישראל “להאיר לגויים”. במובן מסויים, סמכתי על הרב זקס המלומד ורחב האופקים שיעדכן אותי במתרחש בחזית ההגות המערבית. אלא שהיום אני הולך ומבין שהתמונה שקיבלתי דרך הרב זקס הייתה חלקית, נציגי המערב שהוא העמיד היו במובן מסויים “אנשי קש”, אולי כאלה שפחות מאתגרים את תפיסות עולמו.

מה הכוונה? שלא תבינו אותי לא נכון- אני חושב שהרב זקס הוגה מבריק ומקור השראה ליהודים ולעולם כולו. אבל אני גם סבור שהוא יצר אצלי (ואולי גם אצל רבים אחרים) רושם מוטעה של ביטחון. עצות והסברים, רשימה של מה צריך לעשות. שכל התשובות נמצאות בתרבות היהודית האדירה והעשירה, אם רק נדע לדרוש בה ביצירתיות ובגאונות. הוא זיהה שחסר חזון והוא הציע חזון, חזון של “חדש ימינו כקדם”. בספרו Future Tense, הוא כותב:

“My argument will be that we have lost our way and need to recover the classic terms of the Jewish story.”

אבל עם השנים התפתחה אצלי רגישות מסויימת (יש מצב שזה יהפוך לתגובה אלרגית בקצב הזה...) כלפי מקורות סמכות המפגינים ביטחון-יתר כלפי מציאות שנראה שהולכת ונהיית מורכבת במימדים חסרי תקדים. האמנם יספיקו לנו מנהגים או תובנות בנות מאות או אלפי שנים בפני אתגרים שאבותינו ואמותינו לא יכלו לשער? התשובה הקצרה (שלי) היא שלא, והקצת יותר ארוכה שזה נהיה יותר ויותר מסוכן לחשוב שכן.

מתברר שאני לא לבד: זה לקח הרבה זמן, אבל מצאתי “נבוכים מורי נבוכים”, קהילות הגות\מחקר\אקטיביזם שהם בעצמם נבוכים. לא תשמעו עליהם מהרב זקס או ממיכה גודמן וכנראה לא מהוגים ישראליים אחרים (לרובם נראה שאין עוד אפילו ערך וויקיפדיה בעברית). הם באים מכל מיני אסכולות וקבוצות מחקר:

Integral theory, Consillience Project, Cosmo-localism, Game-B, RadicalXChange, Active Inference, Embodied Cognition, וכו’ וכו’

יתכן שרבים ינפנפו אותם כשוליים\אנרכיסטים\פוסטמודרנים\היפים\הזויים... אבל לדעתי זאת תהיה טעות קשה, זריקת הרבה תינוקות עם המים. אני מרגיש שאני דווקא חולק איתם הרבה מהשאלות הבוערות, החזון, והתשוקה לעשות משהו כדי להתקדם לעבר החזון. מודאגים מהמתרחש בכדור הארץ ובציוויליזציה המערבית בפרט. חשים את השבר העמוק במוסדות, במערכות, בתרבות. חושבים על תיקון עולם. מאפיין בולט של הקהילות היא ענווה אפיסטמית: אנשים שרגישים מאוד למה יודעים, מה לא יודעים, ואיך יודעים. ללמה יודעים- שמבינים שמאחורי כל ידיעה יש מתח בין רצוי ומצוי- בין התשובה שאני רוצה והתשובה שאני מוצא בפועל. אנשים שרבים מהם נסמכים על רקע מדעי עשיר שמסייע לבנות רגישות למורכבות האדירה של היקום בו אנו חיים, וגבולות הידיעה המצומצמות שלנו. אנשים שחיים את המתח, העול והפוטנציאל שבשילוב חזית המדע, טכנולוגיה, חברה וכלכלה. אנשים שפחות מפתחים תשובות והסברים, ויותר מפתחים שאלות. כשמציעים פרשנות, מרגיש שזאת פרשנות שעברה הרבה ביקורת עצמית, שמודעת לעצמה ולמגבלותיה. הרבה מהם כבר מוכרים למדי בקרב אינטלקטואלים במערב, אבל אני חושש שבארץ מעטים מאוד מכירים אותם.

איך כל זה קשור לחזון חדש של מדינת ישראל? כי נראה לי שבמקום להסתגר מפני המערב, כל חזון בר קיימא של ישראל צריך יהיה להיות שזור בזרמי הגות הללו, בחזון רחב יותר של המערב ושל האנושות בכלל. חיבור שקראתי לאחרונה חידד לי את הנקודה הזאת. החיבור נקרא “Is the Modern Psyche Undergoing a Rite of Passage?”, של פילוסוף אמריקאי בשם Richard Tarnas.

הוא מספר על rites of passage, טקסי מעבר שעוברים נערים ונערות מתבגרים בתרבויות אנושיות קדומות יותר. לא מדובר בבר מצווה, אלא בטקסים שבהם נשקפת סכנה של ממש לחיים של אותו נער. למשל נערים אסקימוסים נאלצים להתבודד באיגלו קטן ומרוחק במשך חודש ימים עם מעט אוכל ומים. עבור נערים רבים החוויה בונה ומעצימה, והם חוזרים לקהילה שלהם עם תחושות חדשות של בטחון עצמי, סמכות ושליחות. אולי במקום “טקס מעבר” שנשמע harmless למדי אפשר להשתמש ב”עקדה”...

טארנאס תוהה לאן נעלמו טקסי המעבר של התרבות המערבית המודרנית. ההסברים הקלים הם של “שכחה תרבותית”, או טעות תרבותית גדולה, או שהמערב, בכוננו עולם מכניסטי קר ואכזר, גם רוקן את החיים מתחושות של שליחות ומשמעות. הוא מציע שאולי יש סיפור יותר עמוק, אנסה לתרגם:

אני מאמין כי האנושות נכנסה לשלבים הקריטיים ביותר של מעגל המוות ולידה מחדש. בדיעבד, נראה כי כל המסע של הציוויליזציה המערבית לקחה את האנושות ואת העולם במסלול של טבילת אש, אל מצב של ניכור רוחני, אל מפגש עם סכנת מוות בקנה מידה גלובלי- ממלחמות עולם ושואה, למשבר גרעין ועכשיו משבר האקלים- מפגש עם סכנת מוות שכבר אינו יחידני ואישי, אלא קולקטיבי, עולמי: אל מצב של ניכור קיצוני, אל השאול, אל משבר המשמעות הקיומי שנגע בכל כך הרבה נפשות רגישות במאה האחרונה. הנשמה הקולקטיבית שלנו בשעה חשוכה, בהיפרדות עמוקה מקהילות חיות ואף מהיקום עצמו. אנו עוברים את ה[עקדה] הזאת כמעט ללא הנחיה של חכמי הדור המבוגרים, כי חכמי הדור הם עצמם איתנו באותה הסירה. המבחן הר גורל (epochal) מדי, גלובאלי מדי, חסר תקדים מדי, חובק כל, מעבר ליכולות שלהם להנחות אותנו בביטחון. המבחן גדול מכולנו. נראה שאנחנו נכנסים אל משהו חדש, התרחשות חדשה, משבר של צמיחה מהירה מדי, לידה, ואנחנו באמת לא יכולים לדעת לאן זה הולך…

ועוד:

ומה נמצא בצד השני של החיים המנוכרים בעולם החשוך הזה? בנאומו בסטנפורד ב-1994, ואצלב האוול (רוה”מ צ’כיה לשעבר) הציע תשובה: “דמוקרטיה כלל עולמית עוד לא קיימת, אבל הציוויליזציה הגלובלית שלנו מכינה לה מקום: זה כוכב הלכת שעליו אנו שוכנים, מחובר עם המרומים ממעל (Heaven). רק במצב כזה יהיה אפשר ליצור מחדש את הערבות ההדדית והאנושיות המשותפת שלנו, עם יראה והודיה למה שמתעלה מעל כל אחד מאיתנו לחוד וכולנו יחד. הסמכות של דמוקרטיה כלל עולמית פשוט אינה יכולה להיבנות אלא על תחייה מחדש של הסמכות של היקום.”

נוכל ללמוד הרבה מהדברים הנ”ל, ואני ממליץ ממש לקרוא את כל החיבור. בינתיים אסתפק בחלק שהכי תפס אותי: ההכרה בכך שאין כמעט אפשרות של הנחיה על ידי חכמי הדור. זה החלק שממש משגע אותי לאחרונה: אני הרבה מרגיש ש”חכמי הדור” גם מתיימרים להסביר לנו איך לחיות, וגם מאוכזבים מאיתנו אם אנחנו סוטים מדי מהמסורת. אנחנו צריכים לטפס על האוורסט (להציל את כדור הארץ, כפשוטו) והם מאוכזבים שלא משתמשים בצ’ימידן שלהם מהצבא. מורישים לנו כלים קצת ישנים שלא בטוח שיעמדו במשימה, מאוכזבים כשאנחנו לא משתמשים בהם, ולא מבינים את עומק המשבר הקיומי שבו אנחנו נתונים. אני רוצה להפנות את הדור הישן אל ספרי מערכות יחסים האלה של פעם, שכותבים אל הגבר: “זה בסדר, אתה לא צריך ולא יכול לתקן את כל הצרות שלה: זה רק מעיק עליה יותר. היא רוצה יותר את הסימפטיה שלך.”

אז אנחנו צריכים את הסימפטיה. כי אין כיום “מבוגרים אחראים” שיודעים מה לעשות. בעיניי, להיות מבוגר אחראי או חכם הדור היום זה להתוודות בענווה על האמת הזאת. וזה בסדר, אנחנו, הדורות הצעירים, לא כועסים עליכם. זה לטובתנו שנשמע את האמת הקשה. שנוכל לאזור אומץ, להישיר מבט עם המציאות ולהתמודד ביחד עם המשברים, במקום הלחץ של ציפיות שווא, או שתשבו אותנו באשליות של מפלט בעולם בוער. אנחנו צריכים פחות סיפורים יפים שחושפים בדיעבד איך כל מיני ערכים נשגבים כבר היו במקורות היהודיים אלפי שנים, ויותר סימפטיה למשברים חסרי התקדים שבהם אנו וילדינו נהיה נתונים. ואם חייבים סיפורים, אז סיפורים על הצורך הדחוף בלמצוא חזון חדש, שונה משלהם. שיעודדו אותנו להיפתח גם אל מה שלא ביהדות, גם אם אותו חכם הדור לא מומחה בזה וקשה לדרוש את זה במקורות. לא, לא לעקור את הזהות היהודית, אבל כן להעשיר, לאתגר ולחבר את אוצרותיה הייחודיים עם תנועות רחבות ועולמיות יותר. כך, למרות הטרגדיות, גם הצלחנו לפרוח באלפיים שנות הגלות ולנסח שם את החלום הציוני המקורי. אז לא על הכל אני מסכים עם הרב זקס, אבל בהחלט חולק איתו את הדעה ש

Judaism belongs to the human conversation, and we must take the trouble to share our ideas with others, and let others share theirs with us.

הצפון הלאומי הישן כבר אבד, כמו במשל המצפן. אבל יש תקווה אם נדע לחבור לתנועות עולמיות. הצפון החדש: תיקון עולם על מלא. יאללה, המסיבה כבר התחילה. וחג עצמאות שמח!